"אבל מה אם אני אתקע? מה יקרה אם לא ייצא לי טוב?"
ככה שאלה אותי לקוחה מרגשת בפגישה שהיתה לנו אתמול.
"פשוט תכתבי" אמרתי לה "אל תתעכבי על שגיאות או על ניסוח נכון. פשוט תכתבי".
כשהייתי בכתה ב' כתבתי את הספר הראשון שלי.
עד כתה ה' כתבתי כבר 4 "ספרים" (בעיפרון, בכתב יד, על גבי דפדפת בתוך קלסר).
בין לבין, כתבתי כמה סיפורים קצרים, כמה שירים והייתי העורכת של עיתון בית הספר.
הסיפורים הראשונים שכתבתי היו מלאי שגיאות כתיב ואני מניחה שגם מלאים בשגיאות ניסוח או היעדר סימני פיסוק.
אמא שלי (שהיתה מורה) מעולם לא העירה לי על כך ומעולם לא תיקנה אותי.
שנים מאוחר יותר, כשגיליתי אצלה במגירה את ה"ספרים" האלה, גערתי בה ושאלתי אותה מדוע לא תיקנה לי את שגיאות הכתיב.
"זה הדבר הכי גרוע שיכולתי לעשות." היא אמרה לי "רציתי שתכתבי, שתתני מקום לדמיון וליצירה. אם הייתי מתקנת אותך על כל שגיאה מבלי לשים לב לתוכן עצמו זה לא היה משיג את המטרה. זה היה פוגע בספונטניות ובחשיבות של הכתיבה עצמה."
אתמול, כשישבתי מול הלקוחה שלי, נזכרתי במילים האלה של אמא שלי ומיד ציטטתי אותה. במהלך סיעור מוחות עם אותה לקוחה, כשהגענו יחד לתובנות שונות והסכמנו על מתווה מסוים לפיו אני אלווה אותה בכתיבה של ספר על נושא שמאד יקר ללבה, ראיתי שהיא נבהלת פתאום.
מפחדת שהרצון "לכתוב נכון" יתעלה על הרצון לספר את הסיפור עצמו.
ומפחדת שתלך לאיבוד.
אז הרגעתי אותה, הבטחתי שנצא יחד למסע הזה ושאני בטוחה שיהיה נהדר.
אבל בתנאי אחד – שפשוט תתחיל לכתוב.
בהתחלה מהבטן ורק אחר-כך מהראש.
את הסימטריה נמצא ביחד.
*בתמונה – סימטריה
