איך כותבים סיפור? למה אני פשוט חייבת לדעת מה מניע את הלקוחות שלי ואיך אני מצליחה להפוך בן לילה לשלל דמויות שונות לגמרי זו מזו?
עמוס עוז אמר פעם באחד הראיונות: "אני אדם שקם בבוקר, שותה כוס קפה, ומתחיל להיכנס לעורם של אנשים אחרים".
אני אמנם לא עמוס עוז, ולא מתיימרת להיות, אבל המשפט הזה אולי מתאר בצורה הטובה ביותר את היומיום שלי. כי בכל יום, אני נכנסת מחדש לדמויות שאני כותבת, לעולם שלהן, לנעליים שלהן.
ורק אחרי שאני מבינה מה הן חושבות, לאן הן הולכות ולעתים אפילו מה הןם אוכלות לארוחת בוקר – רק אז אני יכולה באמת להבין את העולם שלהן ולכתוב אותו.
אבל נשאלת השאלה – אולי בבוטות – למה? מה אכפת לי?
אם מגיע אליי לקוח מסוים שצריך כתיבת תכנים לאתר שלו, פוסטים לפייסבוק או אפילו ספר באורך מלא, למה כל כך חשוב לי לדעת מה הרקע שלו?
התשובה היא מאד פשוטה בעיני.
אם תגיע אליי פסיכותרפיסטית, שמזמינה ממני פוסטים לדף הפייסבוק שלה, אני מניחה שאוכל לכתוב לה את הפוסטים הללו מבלי לדעת דבר וחצי דבר על הרקע שלה, מאין באה, מדוע היא עוסקת במה שהיא עוסקת ומה מניע אותה. קרוב לוודאי שהפוסטים האלה יהיו בסדר גמור ויעשו את העבודה. אבל מבחינתי, אדע שלא השקעתי בעבודה הזו את מאת האחוזים.
השקעה טוטאלית מבחינתי, היא להבין מה גרם לאותה פיסכותריפסטית לעסוק במה שהיא עוסקת. ייתכן ועברה משברים בחייה שגרמו לה לעסוק בטיפול גוף ונפש על מנת לעזור לאחרים. ייתכן והיא נכוותה בעצמה מטיפול לקוי שגרם לה להבין שהיא רוצה לעסוק באותו המקצוע ולעבור חוויה מתקנת. וייתכן שהיא פשוט נולדה עם כשרון טבעי לטיפול ולריפוי.
רק לאחר שאבין מה עומד מאחורי הדמות שבאה אליי, אוכל באמת להיכנס לנעליה, לכתוב אותה, ולהעביר את המסר שהיא רוצה להעביר הלאה.
המסר הזה יכול להיות פרסום של מוצר מסוים או שרות מסוים, או לחילופין מסר שמעובר באמצעות סיפור לשם הסיפור.
יש המון סוגי נעליים בעולם.
החוכמה היא לדעת למי הן שייכות? לאן הן הולכות? לאיזו מטרה? ולאן הן רוצות להגיע?
התפקיד שלי הוא לענות על כל השאלות האלה
ולספר את הסיפור של מי שנועל אותן.
