"אני כותבת לך כאילו שאת מבינה.
בעצם, אני לא מבינה למה את לא מבינה. העובדה שאת לא יכולה לדבר אינה בהכרח אומרת שאת לא יכולה להבין. את אמורה להבין".
"למלא את השקט" הוא ספרי השני, והוא בעצם מציג מסע אישי ונוגע ללב בין אם לבת, בין שפה לאובדן שלה, ובין מה שנאמר למה שנותר תלוי באוויר.
באמצעות מכתבים לאם החולה במחלת האפאזיה, מחלה הפוגעת בדיבור, הבת מגוללת את סיפור חייה של האם, החל מילדותה, ואת סיפור חייהן המשותף. על רקע סיפורי העבר, היא מתייחסת למצבה הנוכחי העצוב ונוגע ללב של האם.
בין המכתבים לאם, שזורים גם קטעים מן ההווה, בו הבת מתארת את היחסים עם בנותיה שלה.
במהלך הספר ישנן קפיצות בזמן לתקופות שונות בהיסטוריה של המדינה ובהיסטוריה המשפחתית.
הסיפור הוא סיפור אישי שבנוי מקטעים קטעים, משקף תמונה רגשית ונפשית, לצד קטעי עלילה שונים ונע בין עבר רחוק, עבר קרוב והווה.
עם הזמן, המכתבים למעשה נושאים צורה של מילות פרידה מהאם.
ככל שהזמן עובר, נראה כי הקשר בין השתיים הופך חד צדדי ואילו הבת מנסה להיאחז בו בכוח.
הדמות המרכזית היא הבת, כאשר דמויות משנה נוספות סובבות אותה. במידה מסוימת, הקשר בין השתיים הוא מוקד הסיפור.
הרצף הכרונולוגי ניתן באמצעות המכתבים המתוארכים, אך המסגרת כולה היא של קפיצות בזמן לתקופות שונות, המובאות דרך אסוציאציות ומסע תודעתי של הכותבת.
המכתבים של הבת, מעוררים שאלות רבות בהקשר של נאמנות, רגשות אשם, פרידה והתבגרות טבעית.
"הרופאה עם המבטא הגרמני, שהייתה דווקא נחמדה, אמרה שהיא יודעת שאת מבינה הכול. ישבנו
אצלה ביחד והחזקתי לך את היד, ובניגוד לרוב האנשים האחרים שאת פוגשת לאחרונה, היא דיברה
ת שהיא כנראה ידעה שיהיה לך קשה לענות. זה מייד מצא ישירות אליך ושאלה אותך שאלות, למרו
חן בעיני, וכשהיא דיברה לא כל כך הקשבתי לה אלא התעכבתי כמה רגעים ארוכים על העובדה
שהיא דיברה אליך, ולא עליך. היה בזה משהו מנחם. הסתכלתי על השעון שבחדר וראיתי שהוא
ם בפעם האחרונה שהוא עבד את עוד הצלחת תקוע. תהיתי לעצמי כמה זמן הוא תקוע. מעניין א
לדבר. מעניין אם למישהו בכלל אכפת.
'אתן מבינות את מה שאני אומרת?' הרופאה שאלה במבטא גרמני, ושתינו הנהנו. את הנהנת כי לא
יכולת לדבר ואני הנהנתי כי לא באמת הקשבתי".
