הבעיה העיקרית שלי עם הבינה המלאכותית ואיך מזהים פוסטים שנכתבו באמצעות הצ'אט?

הבעיה העיקרית שלי עם הבינה המלאכותית ואיך מזהים פוסטים שנכתבו באמצעות הצ'אט?

(מאמר שירגיז רבים)

אתחיל מהסוף – אין מניעה אמיתית לתת ל-AI  לכתוב במקומכם.

השימוש בבינה מלאכותית לכתיבת פוסטים מקצר זמן, עושה סדר במחשבות וממקד אתכם במה שרציתם לומר.

עד כאן, הכל תקין.

אגדיל ואומר שיש מצבים בהם כתיבת פוסטים על ידי בינה מלאכותית היא היא הפתרון האולטימטיבי לכל הקשיים והמחסומים.

לא כולנו נולדנו עם כישרון כתיבה, לא כולנו נולדנו עם רצון לשאת בכישרון כזה.

וזה בסדר.

אין סיבה לא להיעזר בכל אמצעי שניתן לנו כדי להוריד מעלינו משימות מעיקות. ואצל רבים, הכתיבה נתפסת כמשימה מעיקה בהחלט.

אז איפה הבעייתיות? ומה מציק לי בעצם?

גם אם נשים בצד את העובדה הפשוטה שהצ'אט לקח ממני עבודה, אני עדיין רואה בעייתיות מסוימת בהתמסרות מלאה, בלתי מתפשרת ועיוורת כמעט לכתיבה של הבינה המלאכותית. למעשה, אני רואה בעייתיות בהתמסרות מלאה לבינה המלאכותית בכל תחום שהוא, ולא רק בכתיבה. ההתמסרות הזו בעצם לוקחת מאיתנו את היכולת – או, אם תרצו – את ההכרח, לחשוב. וזה נכון לכל תחומי החיים. אבל במאמר זה אנסה בכל זאת להתרכז רק בתחום הכתיבה.

בזמן לימודי הספרות שלי באוניברסיטה, או אפילו לפני כן, בתיכון, אני זוכרת את עצמי גומעת מילים.

ממש כך.

גומעת כל מילה בכל סיפור קצר או ארוך שקראתי.

(אפילו בתי הבכורה נקראת על שם גיבור הסיפור "שלושה ימים וילד" של א.ב. יהושע, לאחר שעשיתי מחקר מעמיק על השם וגלגוליו. ולא, לא קוראים לה "דב").

אני זוכרת שלא פחות חשוב מהתוכן והעלילה, מצאתי את עצמי נמשכת למילים עצמן ורצה למילון כדי לבדוק כל מילה שלא הבנתי. לעניות דעתי, המילים האלה, הן אלה שעושות את הבדל בין סיפור שטחי בינוני, לבין ספרות של ממש.

הסופר הנורווגי, יום פוסה, אמר לא מזמן בריאיון: "יש כמה המצאות כל כך גאוניות שהן לעולם לא ייעלמו, כמו הגלגל והספר. ספרות-ז'אנר יכולה בהחלט להיכתב על ידי בינה מלאכותית, אבל לא ספרות אמיתית. למכונה אין נשמה. ספרות רצינית וגם תיאטרון הם סוג של תתי תרבויות, או אולי עדיף לקורא לזה תרבות-נגד".

אבא שלי היה אומר (באנגלית) שהמקצועות ההומניים הם לנצח – שייקספיר, צ'כוב, מוצרט, רמברנדט, ליאונרדו דה-וינצ'י – כולם גאונים בתחומם, שיצירתם ממשיכה לחיות שנים רבות אחרי מותם. כולם גאונים שהפעילו את המחשבה, את שיקול הדעת, את הדימיון ואת הכישרון המולד שלהם.

אין מחזה של שייקספיר שדומה למחזה של ארתור מילר ואין ציור רמברנדט שדומה לציור של פיקסו.

וזו בדיוק הבעייתיות עם טקסטים שנכתבים באמצעות הצ'אט.

הגנריות.

הכתיבה השבלונית.

היעדר הסגנון האישי והייחודיות.

והניסיון הנואש שלו לכתוב עם רגש, כשכל מה שהוא באמת הוא כלי שתוכנת היטב.

כמו פוסה, גם אני חושבת שכיום הבינה המלאכותית יכולה לכתוב לנו טקסטים שטחיים שאולי יענו על מטרה מאד מסוימת ונקודתית אך ספק גדול אם הטקסטים הללו ישאירו חותם או בכלל ייזכרו ימים (או שעות?) לאחר קריאתם.

אני באמת מאמינה בכוחה של המילה.

בכוחה להשפיע, לרפא וגם להזיק.

אבל כל אלה מושפעים ממחשבה ודימיון. תכונות שעדיין – חסרות לו ל-AI.

אז איך נזהה פוסט שנכתב על ידי הבינה המלאכותית?

קחו ממני במתנה רשימת מכולת קצרה:

• ריבוי אימוג'ים
• ריבוי מקפים (או בשמם התקני: קו מפריד). לכאורה, אין מניעה מלהשתמש בקווים מפרידים, אך כאשר השימוש בהם מופיע כמעט בכל משפט שני, ייתכן מאד ומדובר בטקסט AI.
• ה- give away המובהק: חזרה על משפטים שבלוניים, לדוגמא:

"ואני? אני רק עמדתי שם והבטתי…", "ואני? רק חייכתי", "ואני? לא ידעתי מה לומר" באופן כללי ה-AI מאאאד אוהב להשתמש במילה "ואני?"

צירופים נוספים נפוצים: "הלב שלי צעק", "הכאב בכתף חלף, והנפש? הנפש ביקשה לצרוח", "והמועקה? עדיין שם. מחכה להתפוצץ"

הבנתם את הקטע, נכון?

ואסיים באנקדוטה: במהלך שבת שהשתרכה לה די בעצלות, התפתח דיון לא חשוב בעליל על שתיית משקאות מוגזים (וספרייט באופן מיוחד) . במהלך אותו דיון חסר משמעות עלה רעיון לנסוע לחנות "ילו" ולקנות ספרייט. הרעיון נזנח ואיתו גם הדיון. כעבור מספר דקות נוי בת השבע נאנחה  ואמרה:" אוף, אבל עכשיו חישקתם אותי לספרייט!"

"אין מילה כזאת" יהלי בת התשע וחצי גערה בה "אומרים 'עשיתם לי חשק'!"

אבל לי התחשק להתקשר לאקדמיה ללשון העברית ולהציע לה לרשום את המילה החדשה כמילה מן המניין. מי יודע? אולי אני מגדלת את אליעזר בן יהודה הבאה.

*בכתיבת המאמר הנ"ל לא נעשה שימוש בבינה מלאכותית