כשהייתי ילדה שנאתי שיעורי חשבון.
(וכפועל יוצא גם מתמטיקה, אלגברה, גיאומטריה, טריגונומטריה ושאר קללות בסגנון).
שיעורי עברית (ומאוחר יותר ספרות וחיבור) היו ה"פאשן" שלי. גם שיעורי לשון חיבבתי. אבל שיעורי חשבון שנאתי. עם זאת, במסגרת שיעורי החשבון הללו, היה תחום אחד אליו הצלחתי להתחבר יותר – הבעיות המילוליות.
מבחינתי, סיפור על דני, שהיו לו 30 תפוחים עד שרוני לקח מתוכם 5 ואכל, היה הרבה יותר מרתק מהמשוואה הפשוטה: 30-5 .
כשהגיעה השאלה "כמה תפוחים נשארו לדני?" אמנם מיד ידעתי לענות, אבל היו סוגיות שעניינו אותי יותר, כמו אילו תפוחים הם היו – ירוקים או אדומים? בני כמה היו דני ורוני? האם הם היו אחים או חברים? ולמה בכלל רוני גנב לדני תפוחים? הוא יכול היה פשוט לבקש…
כמובן שהתביישתי לשאול את כל השאלות הבוערות האלה ופשוט כתבתי את התשובה במחברת.
(ולמען הסדר הטוב, כשהגיעה השאלה על שתי הרכבות שיוצאות בו זמנית מתל אביב ובאר שבע, כמובן שדאגתי יותר לכך שלא תתנגשנה באמצע, ושאף אחד לא ייפגע חלילה, מאשר למספר הקילומטרים שנסעו או מי תגיע ראשונה ליעד).
היום, שנים רבות מאוחר יותר, אני מבינה: הבעיות המילוליות האלה הן לא אחרות מאשר סטוריטלינג אחד משובח. סיפור שגורם לילדים לראות באופן מוחשי את הבעיות המתמטיות, יוצר עניין ומפשט את כל התהליך.
מהלך לא פחות מגאוני בעיני.
(ועוד יותר מזה, מהלך שמראה שהתחום הריאלי הוא כלום בלי התחום ההומני! אבל זה כבר למאמר אחד לגמרי…)
וזה בדיוק מה שאני עושה היום – לוקחת בעיות יומיומיות, מורכבות יותר או פחות והופכת אותן לסיפור שמעביר מסר.
הפתרון לבעיות האלה, בדרך כלל מגיע מכם – מהקהל, מהקוראים, מלקוחות הקצה. מאותם אנשים שזקוקים למוצר מסוים או לפתרון בעיה מסוימת. באמצעות הסיפור, אני מובילה את הקוראים לפתרון בעצמם, והם מופתעים לגלות בכל פעם מחדש עד כמה פשוטה הבעיה ועד כמה קל לקבל תשובות באמצעות סיפור פשוט.
*ההשראה לרעיון הגיעה מבתי בת השמונה וחצי, בזמן שניסתה להסביר לאחותה בת השש כיצד פותרים בעיות מילוליות ולמה זה כל כך פשוט:-)
